מדי פעם בוודאי יוצא לכם לשמוע על המושג "שן בינה" ועל הצרות האפשריות שלפעמים היא מייצרת. אבל מה זה בכלל שן בינה ומדוע יש מקרים בהם מתעורר הצורך לעקור אותה? מאמר זה נועד גם כדי לענות על שתי השאלות החשובות הללו וגם כדי להראות לכם שלרפואת השיניים המודרנית יש פתרונות לכל הבעיות ששן זו עלולה לעשות לכם.
שן בינה היא השן הטוחנת השלישית שבוקעת בפיו של האדם. היא יכולה לבקוע בטווח הגילאים 17 עד 30, והכינוי שלה (באנגלית: Wisdom tooth) נובע מהעובדה שהיא בוקעת בגיל מאוחר יחסית לשאר השיניים. בסך הכל ישנן ארבע שיניים כאלה והן דומות במראה שלהן לשיניים הטוחנות האחרות בפה.
ישנה תיאוריה שבעבר בעיה זו לא הייתה קיימת אך מאחר ומימדי הלסת של האדם המודרני התכווצו ומספר השיניים נשאר זהה נוצרה בעיית צפיפות, אך בואו נתרכז בנושא שעבורו התכנסנו כאן ונשים בצד את הדיון האבולוציוני.
גם בגלל המיקום האחורי והבעייתי של השן וגם לאור העובדה שהיא האחרונה להגיח לאוויר העולם, לעתים נוצר מצב בו אין לה מספיק מקום על הלסת כדי לבקוע בצורה תקינה. התוצאה היא שן כלואה באופן מלא או חלקי, כלומר שן הבינה נשארת כלואה לגמרי בתוך הלסת או בוקעת בזוויות משונות כמו באלכסון או בצורה אופקית.
בכל אופן מדובר במנח בלתי תקין של השן, שעלול להוביל למגוון של סיבוכים. לדוגמה: דלקת חניכיים, שבאה לידי ביטוי בנפיחות, אדמומיות וכאבים; הצטברות מזון בקרבת השן, שעלולה לספק מזון לחיידקים וליצור מצב של עששת; התפתחות של ציסטה סמוך לשן הכלואה; ולפעמים מדובר במפגע אסתטי משמעותי שדורש טיפול אורתודנטי של יישור שיניים.
לפני שבכלל ניגשים לעקירת השן עצמה יש קודם כל לעבור בדיקה אצל כירורג פה ולסת, שיציג למטופל את האופציות הטובות ביותר עבורו לביצוע העקירה. מדובר בפעולה ניתוחית, שבדומה לטיפולי שיניים אחרים מבוצעת לרוב תחת הרדמה מקומית במרפאה, למעט במקרים מסובכים בהם יש צורך להיעזר בהרדמה מלאה.
אורכו של הניתוח הוא בסביבות החצי שעה ובמסגרתו מחלצים את שן הבינה הכלואה מהחניכיים, בין אם בשלמותה ובין אם בחלקים. לפעמים בסוף הפרוצדורה צריך לסגור את המקום עם תפרים, אך אל דאגה – לרוב מדובר בתפרים שנספגים בגוף בכוחות עצמם ואין צורך להגיע לביקור נוסף במרפאת השיניים כדי להוציאם.
עקירת שן בינה, עם כל הצער שבדבר, היא פעולה שאחריה המטופל עלול לחוש בכאבים ובחוסר נוחות שבאים לידי ביטוי בנפיחות ובהגבלת היכולת לפתוח את הפה כראוי. למזלינו, תופעות לוואי מסוג זה חולפות כעבור עד עשרה ימים אחרי העקירה.
סיבוך אפשרי אחר שחשוב לדעת עליו הוא שינוי תחושתי בשפה ו/או בלשון. שינוי זה נובע מכך ששיניי הבינה התחתונות נמצאות דרך כלל סמוך לעצבים שאחראים על התחושות באזורים אלה. מי שסובל מסיבוך זה ירגיש תחושה דומה לזו שמרגישים לאחר קבלת זריקת הרדמה של רופא שיניים. הסיבוך המדובר יכול להיות זמני או קבוע, אך רמת הסיכון שלו נמוכה.
על מנת לצמצם את הסיכוי לסיבוכים למינימום, ההמלצה היא לבצע את העקירה רק עם רופא שיניים שהוא מומחה בכירורגיה פה ולסת.
קרה וכירורג פה ולסת זיהה סיכון גבוה לפגיעה אפשרית בעצבים הסמוכים כתוצאה מהעקירה, הוא עשוי להמליץ על טיפול אלטרנטיבי כמו קיטוע כותרת השן בלבד והשארת שורשיה כלואים בלסת. אמנם אלטרנטיבה זו מפחיתה את הסיכון לפגיעה תחושתית, אך לאחר מכן יש צורך במעקב תקופתי של השן שטופלה אצל רופא השיניים.
על אף כל האמור לעיל, בשנים האחרונות חל שינוי בגישה של רופאי השיניים בנוגע לשאלה מתי יש צורך לעקור שן בינה: לאורך שנים רבות רופאי השיניים נהגו לעקור את שיניי הבינה ברגע שרק זוהה חשד ראשוני לבעיה, אך בעשורים האחרונים משרדי הבריאות באנגליה ובארצות הברית הנחו את הרופאים לא לעקור אותן אם הן אינן גורמות לבעיות. במלים אחרות, גם אם שן הבינה שלכן בקעה בזווית קצת שונה מהמקובל, כל עוד היא אינה מובילה להיווצרות של מחלה או בעיה אסתטית כלשהי אז כנראה שאין שום חובה לעקור אותה.
